כתב וערך: שלום שטיינברג – שמאי מקרקעין.
הבנה בנדל"ן:
יועצי משכנתאות לומדים בעיקר את העניין המימוני ומשתלמים בזה כיאות, אך בעניין ה"בטוחה", כלומר, הנכס אותו הם משעבדים, הם מתמחים פחות בדרך כלל. ומאוד כדאי להבין טוב גם בנדל"ן, כי "משכנתה" הוא כמו מבנה שבנוי על 2 יסודות, יסוד ההלוואה ומרכיביה ויסוד הבטוחה ומרכיביה. מאשר האשראי תמיד יבדוק את 2 האלמנטים באופן מאוד יסודי, לצד השאלה: מי הלווה? מה היכולת החזר שלו? איזה תנאי הלוואה מותאמים לו? הוא ישאל גם אוטומטית: מהו הנכס המוצע לשיעבוד?
לכן, ככל שיועץ משכנתאות יבין טוב יותר בנדל"ן הוא ידע לסייע ללקוחות שלו באופן מקצועי יותר, לצפות את ההליכים העתידיים באופן מדויק יותר וידע לתכנן מראש איזה נכס יתקבל בקלות כבטוחה, איזה לא יתקבל כלל ואיזה יתקבל אחרי דרך חתחתים. כך ידע לתת שירות מקיף יותר ולהתאים את שכר הטירחא שלו גם בצורה יותר נאותה לאופי התיק.
בדיקת שווי מראש:
עסקאות רבות נתקעות באמצע או לחלופין לא מצליחות להתבצע בכלל בגלל פערי שווי. כלומר, בגלל הפער בין ההערכה העצמית של הלווה את הנכס שלו לבין הערכת השמאי. ככל שהיועץ [והלקוח] ידע טוב יותר מראש לצפות את הפער העלול להיווצר, ידע גם להתאים נכון יותר את תוכנית המימון ואת סך ההון העצמי הנדרש מהלקוח לצורך העיסקה.
הדרך הנכונה לעשות זאת תלויה בכמה גורמים וכדלהלן:
- אם שיעור המימון הנדרש הוא מקסימלי או לחלופין אם בנכס יש איזשהי חוסר בהירות משפטית או קניינית או שיש חריגות בנייה, חיוני לקחת שמאי עוד בטרם ביצוע העיסקה כדי להיכנס לעיסקה בבטחה ולדעת שהמימון הנדרש אכן יתקבל. ולא להיות מופתעים לאחר חתימת חוזה עקב פער עצום בין הבקשה להלוואה למה שיאושר לאחר מכן ועלול לגרום לביטול עיסקה, קנסות הפרה ועוגמת נפש מרובה.
- אם המחיר של העיסקה נגזר מפוטנציאל לשינוי תב"ע או להליכי תמ"א מסוגים שונים, גם כאן מאוד מומלץ לקחת שמאות מקדימה. מכיוון שחלק גדול מסוגי הפוטנציאלים לא ניתן להעריך לצורך בטוחה, וכדי שהלקוח ידע למה הוא נכנס ויתכונן בהתאם רצוי מאוד לשלם עוד קצת ולקבל שומה מלאה ומפורטת עוד בטרם ביצוע העיסקה.
- אם מדובר בדירה רגילה בבנייה רגילה ואין חריגות בנייה או בעיות משפטיות, גם אם הלקוח לא מתכוון לקחת שומה מקדימה ומעדיף לקחת שומה במחירי הסדר כדי לחסוך עלויות, עדיין מומלץ מאוד לבדוק באתר האינטרנט של מיסוי מקרקעין או לחלופין באתר govmap בכדי לוודא שיש התאמה בין השווי שהלקוח חושב שהוא נכון לבין עסקאות רבות באזור. במקרים רבים יש אי התאמה בין השווי הסובייקטיבי שהלקוח מייחס לנכס שלו לבין מצב השוק. זה יכול לנבוע מסיבות רבות. ובמקום לעבוד ולהשקיע אנרגיות ורק בשלבים מתקדמים של העבודה לגלות את הפער, עדיף פשוט לבדוק מראש ולהיות ריאלי.
- פער בין שווי שוק לשווי לבטוחה:
ככלל שמאי איננו "קובע שווי" אלא "בודק שווי"…. כלומר הוא "מצלם את השוק". ההבדל בין שמאי לבין אדם שאיננו שמאי בהערכת שווי, הוא בעיקר כי לשמאי יש מצלמה הרבה יותר מדויקת. כלומר: כאשר שווי השוק אכן מה שהלקוח מצפה, אין סיבה שיווצר פער. אבל במציאות האמיתית יש פערים במקרים רבים מהסיבות הבאות:
- לצורך בטוחה אסור להעריך פוטנציאל שאינו וודאי. כל פוטנציאל שעלול לא להתרחש בסופו של דבר, אסור להעריך לצורך בטוחה, גם אם יש סבירות טובה שהפוטנציאל אכן ימומש, וגם אם השוק מתמחר את הפוטנציאל. זאת מכיוון שלצורך בטוחה צריך להניח את התרחיש הכי פחות טוב…
- לצורך בטוחה לא ניתן לחשב שווי של חריגות בנייה כלל, למרות שהשוק מתמחר אותם ולמרות שבמקרים רבים אנשים מוכנים לשלם על זה סכומים גדולים. זאת גם מאותו עיקרון: חריגות בנייה עלולות לקבל צו הריסה בכל יום, ולצורך בטוחה יש להעריך את המצב היותר שמרני, כלומר: את ההנחה שזה אכן ייהרס, ולא ניתן לסמוך על התעלמות או העלמת עין של הרשויות.
- לעתים יש פער אמיתי בין מה שלקוח מוכן לשלם על דירה ספציפית לבין מה שאנשים אחרים בשוק ישלמו על אותו נכס, זה יכול לנבוע מעודף רצון לגור באזור מסוים ע"י הלקוח הספציפי, זה יכול לנבוע מלחץ של זמן או מכל מיני סיבות אחרות. לכן השמאי תמיד יבדוק עסקאות רבות וירצה לחפש את הממוצע הסביר בשוק ולא להסתמך על עיסקה ספציפית.
-
כמה מילים על מושעא:
הנושא אולי הכי חשוב בבדיקת נכס של שמאי לצורך בטוחה הוא לוודא שאפשר לפי המסמכים בלבד לקשר בין "בעל הזכוית" ל"נכס הספציפי"… לא רק בגלל שהדייר אומר שזו הדירה שלו, אלא שהמסמכים מוכיחים באופן חד משמעי [או "חד ערכי" בניסוח המקצועי] שהנכס אכן שלו. הסיבה העיקרית היא מכיוון שגופי מימון לא רוצים להיכנס לדיונים משפטיים על הזכות שלהם בנכס זה או אחר. הם רוצים שהנושא הזה יהיה מובהר עד הסוף וכאשר יזדקקו חלילה לממש נכס, יהיה ברור באופן מדויק איזה נכס יוצא למימוש ללא שאלות פתוחות.
על הנייר זה נשמע מובן מאליו. אבל המציאות היא שבניינים רבים במדינת ישראל עדיין רשומים בשיטה ישנה היינו "מושעא". כלומר כל הבניין רשום ע"ש כל הדיירים לפי חלק יחסי במקרקעין אבל ללא הגדרה איזה חלק בבניין שייך למי. כך שהנסח טאבו עצמו לא מספר את כל הסיפור. גם אם נראה בנסח טאבו שפלוני יש לו זכויוות בבניין ספציפי, כל עוד לא יהיה רשום באיזה קומה, איזה כיווני אויר ואיזה שטח דירה, נוכל תמיד לתהות איזה מהדירות שייכת לדייר הספציפי. והשאלה הזאת במקרים רבים מאוד נשארת פתוחה. במצבים כאלה הבנקים בדרך כלל ימנעו מלתת משכנתה.
ישנם 3 דרכים מרכזיות לפתור את הבעיה:
- למרות שזה לא נעשה במקור והבניין בנוי שנים רבות, עדיין תמיד אפשר לבצע תתי חלקות ולרשום "בית משותף" בצורה מסודרת בין הדיירים, איזה דירה שייכת למי ולצרף לכך תשריט. ההליך הזה נקרא "רישום בית משותף", יש עורכי דין שמתמחים בזה. זה הליך שיכול לקחת שנה ויותר.
- ניתן לרשום חוזה חכירה לנכס ספציפי עם תשריט לנכס הספציפי הזה. במצב הזה, הדייר יקבל גם זכות בעלות וגם זכות שכירות לטווח ארוך [מקובל בין 49 ל999 שנים] כאשר חוזה החכירה הוא היחיד שמגדיר את מקומו הספציפי של הדייר בבניין המשותף.
- ניתן לרשום "הסכם שיתוף" שהוא למעשה מסמך המסדיר את חלקו של כל שותף בבניין בחלק המיוחד לו. רצוי מאוד שהסכם השיתוף יירשם בטאבו, אך גם אם הוא לא נרשם בטאבו יש לו תוקף משפטי. הבעיה הגדולה כאשר הסכם שיתוף לא נרשם בטאבו, הוא שהוא חל רק על החתומים עליו, ובחיים הריאליים דירות נמכרות ומחליפות בעלים באופן שוטף, ובאם ההסכם לא יופקד בטאבו, הרי כאשר משתנים בעלים שונים במבנה, ייאלצו בעלי הזכויות לחתום כל פעם מחדש על הסכם שיתוף עם הדיירים החדשים. לעומת זאת כאשר הסכם רשום בטאבו, הרי כל מי שקונה דירה בבנין נחשף להסכם הזה ולמעשה כפוף להסכם הזה בדרך של הערת אזהרה.
הנושאים הנ"ל הם יותר מורכבים וארוכים מהמעט שציינו כאן. יש מאות סוגי מקרים ואלפי סוגי סיטואציות. אבל הטיפים שהבאתי כאן יעזרו לכם ביום יום במקרים רבים של שאלות פתוחות.